ציפור אהבה

שם: תוכי ציפור אהבה

תוכי אגפורניס, המוכר בעברית גם בשם “ציפור אהבה” ובאנגלית כ-lovebird, הוא אחד מתוכוני המיני הפופולריים ביותר בעולם ובישראל. מדובר בציפור קטנה, צבעונית ומלאת אופי, שהפכה לחיית מחמד אהובה הודות לחיבור החזק שהיא יוצרת עם בעליה ועם בני זוגה. במאמר זה תמצאו מידע מבוסס על מוצא הזן, ההיסטוריה שלו, המינים השונים, אופיו כחיית בית, התרבות, מחלות נפוצות וכלוב מומלץ לגידול בשבי.

מוצא והיסטוריה של תוכי האגפורניס

השם המדעי Agapornis מורכב מהמילים היווניות “אגפה” (אהבה) ו”אורניס” (ציפור)- כלומר “ציפור האהבה”. השם ניתן לסוגה על ידי החוקר סלבי בשנת 1836, לאחר שהמינים סווגו קודם לכן תחת הסוגה Psittacus. השם נובע מהזיקה הזוגית החזקה והמונוגמית שהציפורים הללו מפתחות, ומהנטייה שלהן לשבת צמודות זו לזו לפרקי זמן ארוכים- התנהגות שהעניקה להן את הכינוי “ציפורי אהבה” כמעט בכל שפה.

מין האגפורניס כולל תשעה מינים: תוכי אפור-ראש (מדגסקר), תוכי אדום-פנים, תוכי אביסיני, תוכי סווינדרן, תוכי ורוד-פנים (Peach-faced), תוכי מסכה, תוכי פישר, תוכי לב-שחור ותוכי ניאסה. שמונה מהמינים מקורם באפריקה שמדרום לסהרה- מאזור אריתריאה, דרך קונגו וטנזניה ועד דרום אפריקה- ומין אחד, האגפורניס האפור-ראש, מקורו במדגסקר. בטבע חיים תוכוני האגפורניס בלהקות קטנות באזורי יער, סוואנה ושולי חורש, וניזונים בעיקר מפירות, ירקות, זרעים ועשבים.

מבחינה מדעית נהוג לחלק את המינים לשלוש קבוצות: קבוצה בעלת דו-מיניות בצבע (הזכר והנקבה נבדלים בצבעם), הכוללת את תוכי האדום-פנים, תוכי מדגסקר ותוכי אביסיניה; קבוצת ביניים הכוללת בעיקר את התוכי ורוד-הפנים הפופולרי, שאין בו הבדל צבעוני בין המינים והוא זה שהניב את מרבית המוטציות הצבעוניות המוכרות היום; וקבוצה שלישית, “בעלי טבעת העין הלבנה”, הכוללת את תוכי המסכה, תוכי פישר, תוכי לב-שחור ותוכי ניאסה- מינים שלא ניתן להבחין בינם למין הזכר או הנקבה חיצונית. חשוב לדעת שהכלאות בין מינים מקבוצה זו פוריות, אך הן עלולות לפגוע בטוהר הגנטי של כל מין ונחשבות בעייתיות בקרב מגדלים רציניים.

תוכי אגפורניס כחיית מחמד

ציפורי אהבה הם ציפורים חברתיות, סקרניות, פעלתניות ושובבות. הן יוצרות קשר עמוק עם בעליהן ויכולות להיות מאוד חיבתיות, אך פורחות באמת רק כאשר הן מרגישות חלק מ”להקה”- כלומר כאשר יש להן בן זוג מהמין שלהן או אינטראקציה יומיומית עשירה עם בני האדם בביתן. מדובר בציפורים שיכולות להשמיע צריחות חדות וקוליות, בעיקר כשהן רוצות תשומת לב. בניגוד לתוכים גדולים יותר, אגפורניס אינו ידוע ביכולת חיקוי דיבור, אם כי מדי פעם נמצא פרט חריג המצליח לחקות צלילים.

מבחינת תזונה, אגפורניס זקוק לתפריט מגוון המבוסס על כופתיות לתוכי (מזון מאוזן ייעודי) כמזון עיקרי, בשילוב פירות טריים, ירקות וזרעים במידה מבוקרת. חשוב לשלב להם מקורות סידן כמו סבידה וסידן נוזלי לתוכים ולעיתים גם אבן מינרלים. בשל חילוף חומרים מהיר, חשוב שיהיה לציפור גישה קבועה למזון ולמים נקיים- היא אינה יכולה להישאר ללא מזון יותר מ-24 שעות.
מקלות דבש וחטיפים נוספים לא אמורים להוות יותר מ5% מהתזונה שלהם. ניתן לתת גם תערובת לפרקיטים עם גרעיני חמנייה שציפורי האהבה אוהבים מאוד.

מין וריבוי

אגפורניס הוא זן שבחלק מהמינים שלו קיימת דו-מיניות בצבע (ניתן להבחין בין זכר לנקבה על פי הצבע), ובחלק אחר- בעיקר בקבוצת “טבעת העין הלבנה” ובתוכי ורוד-הפנים- אין הבדל חיצוני בין המינים, ונדרשת בדיקת DNA כדי לקבוע את המין בוודאות.

מומלץ להמתין עד שהציפורים מגיעות לגיל שנה לפחות לפני שמאפשרים להן להתרבות. הנקבה בונה קן בתוך תיבת הטלה, ומטילה ביצה אחת בכל יום או יומיים למשך ארבעה עד שישה ימים, כך שבקן שלם יש לרוב בין 4 ל-6 ביצים. הביצים בוקעות כעבור כ-23 ימים. גוזלי האגפורניס הופכים לעצמאים בגיל שבעה עד שמונה שבועות, ומרגע זה מומלץ להפריד אותם מההורים, מכיוון שאלה עלולים להפגין תוקפנות כלפי הצאצאים הבוגרים. אורך החיים הממוצע של תוכי אגפורניס בשבי נע בין 10 ל-15 שנה, ולעיתים אף יותר.

מחלות נפוצות בתוכי אגפורניס

כמו רוב התוכים, אגפורניס נוטה להסתיר סימני מחלה עד לשלב מתקדם- מנגנון הישרדותי שמקורו בטבע, שבו ציפור חלשה הופכת לטרף קל. משום כך מומלץ מאוד לבצע בדיקה שנתית אצל וטרינר המתמחה בציפורים (וטרינר אביאני), הכוללת בדיקות מיקרוסקופיות ומעבדה שיכולות לאתר בעיות “שקטות” מוקדם.

בין הבעיות הנפוצות והמתועדות אצל אגפורניס: זיהומי כלמידיה ופוליומה וירוס (הפוגע בעיקר בציפורים צעירות וגורם לתמותה, בקיעה ירודה ועיוותים בנוצות), מגה-בקטריוזיס (זיהום שמרים בקיבה ובמעיים הגורם לירידה במשקל ולבעיות ספיגה, ואף למוות פתאומי במקרים חמורים), בעיות רבייה נשיות כגון קושי בהטלת ביצים (Egg binding) או הטלת יתר, ותקיפות בין בני זוג- תופעה שכיחה יחסית באגפורניס, שבה לעיתים הנקבה תוקפת את הזכר. תוארו במחקר הווטרינרי גם מקרים של מלריה אביארית, זיהומי Encephalitozoon ותסמונת התרחבות הזפק (PDD), אם כי אלה נדירים יותר. ציפור בריאה תהיה ערנית, בעלת נוצות חלקות, עיניים צלולות וצואה בעלת מרקם וצבע תקין. כל שינוי בהתנהגות, בנשימה, בצואה או תלישת נוצות מצריך פנייה מיידית לווטרינר אביאני.

גידול בשבי וכלוב מומלץ

בבחירת כלוב לאגפורניס, הכלל המרכזי הוא: ככל שגדול יותר- כך טוב יותר, אך יש להעדיף רוחב על פני גובה, מכיוון שתוכים עפים בעיקר בצורה אופקית. גודל מינימלי מומלץ הוא כ-60×60×60 ס”מ, ואם יש אפשרות למרחב גדול יותר- עדיף להאריך את הכלוב ולא רק להגביהו. חלופה טובה נוספת היא כלוב חצר- וולייר או כלוב A33 לציפורי אהבה ופינקים, בתנאי שמובטחת הגנה וחימום מתאימים בחורף.

בישראל נפוצים מאוד דגמי כלובים מסדרת A, כמו כלוב לתוכי A10  המתאימים בגודלם לתוכונים ולציפורי אהבה, וכן כלובי ריבוי גדולים יותר למגדלים. חשוב לוודא מרווח מתאים בין הסורגים- כלוב שנועד לתוכי גדול עלול לאפשר לאגפורניס הקטן לחמוק בין הסורגים. מומלץ לבחור כלוב מרובע ולא עגול, כדי לא לבלבל את הציפור, לוודא מגש תחתון נשלף לניקוי קל, ולהימנע מכלובים “צינוריים” גבוהים וצרים שאינם מספקים מספיק מרחב תעופה אמיתי.

אגפורניס הוא כרסמן חזק, ולכן יש לבחור צעצועים עמידים לתוכים מעץ טבעי, סיסל, עור או אקרילי, ללא צבעים המכילים עופרת או אבץ, ולהימנע מחוטים רופפים שבהם הציפור עלולה להסתבך. גיוון קבוע של הצעצועים- כולל פריטים ביתיים פשוטים כמו גליל נייר טואלט או קרטון לא מודפס- עוזר לשמור על העשרה נפשית ולמנוע שעמום ותוקפנות.

למאמר הבא על החתמת תוכים- לחצו כאן